בתחילת מאי 1944 הודיעו הגרמנים להנהלת המחנה שהם זקוקים ל– 50 גברים הנחוצים למשלוח למחנה עבודה. המשטרה היהודית הכינה רשימות של גברים ערירים ללא משפחות. לא חשתי שנשקפת לי סכנה, כי מנהל המחנה ומפקד המשטרה היהודית ידעו שאני בן חסותו של קמרמכר. את 50 הגברים שנאסרו ריכזו בצריף של המשטרה היהודית תחת שמירה. לעובדי המטבח נתנה הוראה לבוא למשמרת לילה כדי להכין מזון ושתייה לקבוצת ה– 50, שכנראה עם בוקר יישלחו מהמחנה. בעומדי על יד דוד המים הרותחים הכנסתי כמויות גדולות של תחליפי הקפה והמתקתי במנת יתר של סכרין. לא שיערתי, שאני אהיה בין הנהנים מהקפה המשופר שהכנתי.בחצות הלילה הגיע למטבח שוטר יהודי וציווה עלי להתלוות אליו למשרדו של מפקד המשטרה טובבין. האיש שירת גם במשטרת הגטו, היה ידוע כרודף בצע, איש מושחת וסדיסט. כשהגעתי אליו הודיע לי שאני מועמד למשלוח של החמישים. הגבתי בזעם ואמרתי שהוא ישלם ביוקר על גירושי מהמחנה, כשיוודע דבר גרושי לקמרמכר. עם בוקר הוציאו אותי ואת כל הקבוצה מהצריף, העלו על משאיות שהמתינו בשער המחנה. תוך דקות הגיעו מאות מתושבי המחנה לשער, חלקם מיררו בבכי וצעקו שלא ישכחו אותנו. חברתי רוזה רצה לעברי עם חבילת מזון כשמעיניה זולגות דמעות.
המשאיות הביאו אותנו לתחנת הרכבת שם חכו קרונות עליהם הופקד משמר של חיילים גרמנים. היעדר אנשי ס.ס. וגסטאפו קצת הפיגו את החששות והפחד. כשהרכבת יצאה לדרך ידענו שבעוד מספר קילומטרים נמצאת תחנת פונאר. אם הרכבת עוצרת שם זהו סימן שאנו מובלים לבורות ושם מצפה המוות בירייה.
הרכבת לא עצרה והמשיכה לדרכה, חשנו הקלה רבה, אבל לאן אנו מובלים? הרכבת עצרה בתחנה בקובנה. עמדנו שם יום שלם. לקרונות הובאו דליים עם מים ומנות לחם. לפנות בוקר הוציאו אותנו מהקרונות, חלו חילופי משמרות. במקום חיילים גרמנים, הגיעו אנשי מיליציות ליטאיות. שינוי לרעה וסכנה מרחפת מעל לראשנו.
הליטאים ערכו מפקד, חצינו ברגל את פסי הרכבת וצעדנו למסילה צדדית שם חכתה לנו רכבת של קרוניות פתוחות להובלת תפזורת. הקטר והקרוניות שימשו למסעות למרחקים קצרים. עלינו על הקרונות והרכבת זזה ממקומה. משני צדי המסילה יערות עצי אורן עבותים. יום קר וגשום, אנו חשופים לרוח ולגשם. מים הצטברו בקרונות הפתוחים, אנו יושבים בתוך השלוליות, רטובים עד לשד עצמותינו ורועדים מקור. הקטר עוצר בשטח פתוח של שדות מרעה, הליטאים החמושים יורדים מהרכבת מתיישבים על גזעי עץ, מוציאים בקבוקי וודקה וחבילת מזון, ועורכים פיקניק בחיק הטבע. אחר שסעדו והוריקו בקבוקי וודקה, התחילו להשתעשע בקליעה למטרה. הם העמידו את הבקבוקים הריקים על גזעי עצים וירו מרוביהם אש חיה. את אשר יגורנו בא לנו. כשגמרו לנפץ את הבקבוקים, שלפו מהקרונות מספר בחורים והעמידו אותם על יד העץ וירו מעל לראשיהם. למרבה המזל לא פגעו בהם. כל זה עשו למען השעשוע בלבד וכדי לזרוע פחד ובהלה בינינו. כשעה לאחר "הפיקניק" המשיכה הרכבת בדרכה. הקטר נעצר סמוך למחנה צריפים, מוקף בגדרות תיל. ארבע מגדלי שמירה הוצבו בכל פינות המחנה, ועליהם זרקורים ושומרים חמושים. עברנו את שער המחנה, העמידו אותנו למפקד במגרש רחב ידיים. השוטרים הליטאים חזרו ברכבת לקובנה, ואותנו קיבלו חיילים של הצבא הגרמני, אנשי מילואים מבוגרים. מחלונות הצריפים הציצו אלינו מאות זוגות עיניים. הובלנו לצריף ובו דרגשים של 3 קומות. בקדמת הצריף שולחן ועל ידו תנור חימום. בכל דרגש שק שמולא בקש ושמיכה מאריג גס. בהגרלה קבענו את המקום בדרגשים. שוטר יהודי הביא דלי מרק חם ופרוסות לחם. השוטר בחור קובנאי חם ומסביר פנים. הוא סיפר שאנו במחנה בו נמצאים עוד כ– 350 גברים ונשים. כולם עובדים בכריית כבול הנמצא בשפע במקום. המחנה נמצא באחריות שלטונות הצבא הגרמני. השומרים הקשישים ומפקד המחנה הם נכי מלחמה. יחסם ליהודים הגון, ופרט לעונשים שמופעלים נגד מפירי סדר ורשלנות בעבודה, אין גילויי אלימות.
חילקו אותנו לשלוש משמרות. עבודת הכרייה נמשכה 24 שעות ביממה. כל שבוע הוחלפו המשמרות. העבודה הייתה קשה מאוד ללא רגע מנוחה. את הכבול הוציא דחפור ענק. הכבול הוא גוש של בוץ, שנשאר עדיין בצורתו הבוצית טרם שהפך לפחם. כשכף הדחפור הוציאה גוש ענק של כבול, היה עלינו להעמיסו, בעזרת אתים על משטח עץ, ולהביאו לייבוש בשדה המרוחק כמה מאות מטרים מאתר הכרייה. כל תבנית שקלה 40 קילו, ובמשך 8 שעות ללא הפסקה נמשכה העבודה. רוב הנשים במחנה הועסקו בעבודות ניקיון, בישול וניקוי מגורי הגרמנים. הצעירות יצאו אתנו לכריית הכבול.
המחנה המרוחק 40 קילומטר מקובנו נקרא בליטאית "קזלו–רודה" או בשמו השגור בפינו "קוזלובה –רודה". הגרמנים הקשישים לא התערבו בנעשה במחנה והטילו את האחריות על רופא יהודי מקובנו, שהיה גם כתובת לזקוקים לעזרה רפואית. לרשותו עמד "כוח משטרה" של איש אחד. צר לי שאיני זוכר את שמם של שני אנשים נפלאים אלה. השוטר היהודי היה בא לצריף ומעיר את עובדי המשמרת של אמצע הלילה בקולו האבהי הרך "קינדערלעך אנא תקומו – הגיע זמן לצאת לעבודה. אתם יודעים שכל איחור יביא לצרות מיותרות לכם, וגם אני אקבל עונש." האיש היה גם כתובת לכל מיני בעיות וראינו בו ידיד. אוכל היה בשפע. קבלנו צלחת מרק ופרוסת לחם. מגטו קובנו שלחו תוספת של לחם, כך שהיו כבר שתי פרוסות ביום. בשער המחנה היה מתנהל סחר חליפין עם איכרי הסביבה שהביאו לחם ותפוחי אדמה, תמורת חפצים וביגוד שהיה ברשותנו. הגרמנים בדרך כלל לא הפריעו. בעלי המלאכה שבינינו היו מתקנים נעלים ותופרים בגדים שהביאו האיכרים. החייט שתפר ותיקן בגדים לשומרים הגרמנים תפר פעם לקצין גרמני זוג מכנסי רכיבה. הקצין נראה במכנסיים אלה כמו ברבור שפרש כנפיו. חיילי המשמר הגרמני התפוצצו מצחוק. מלא חימה רץ הגרמני לצריף בו שכן החייט, הוציאו לחצר, ואיים להרגו. יושב ראש המחנה התחנן על חייו והבטיח שהוא יזמין בגטו קובנו זוג מכנסים שיתפרו טובי החייטים בגטו. הגרמני הסתפק במהלומות שהנחית על החייט. לא חסרו גם רגעי חרדה במחנה. גרמנים גילו שנעלמו ממגוריהם פריטי לבוש אותם "לקחו" לצורך מסחר החליפין העובדים שניקו את המקום. המפקד הגרמני ציווה על כולנו להתייצב במגרש המחנה. בעזרת רמקול הוא דרש שיוסגרו מיד גונבי הרכוש, אחרת יוטל על כולנו עונש קולקטיבי שפירושו הוצאות להורג. שעות עמדנו במפקד, וציפינו לגרוע מכל אם המפקד הגרמני יודיע לגסטאפו על המקרה. בפיקחותו הרבה שכנע המנהל היהודי של המחנה את המפקד, שיסתפק בהטלת עונש של ביטול יום המנוחה של יום א' ונצא כרגיל לעבודה.
מפי האיכרים הליטאים שמענו שביער נמצאות קבוצות של פרטיזנים חמושים שפוקדים את בתיהם בלילות ומחרימים מזון, בגדים ואף סוסים. ידיעות אלה עודדו אותנו מאוד והחלטנו שהגיע הזמן לברוח ליערות המקיפים אותנו. הצריף שלנו היה במרחק של 15 מטר מהגדר. בלילה פרקנו מספר קרשים מרצפת העץ והתחלנו לחפור מנהרה. אתי חפירה ומקושים סיפקו לנו חברינו שעבדו במחסן הכלים. לפי תוכנית, נקבעו קבוצות של חופרים, בעלי המקצוע הציבו חישוקים ליציבות המנהרה. את בעיית הוצאת החול שנחפר פתרנו על ידי מילוי כיסים שנתפרו בתוך המעילים אותם שפכנו לתוך בורות בתי השימוש . עבודת החפירה התנהלה בקצב משביע רצון ותוך כשבועיים נחפרו כ 3 –4 מטרים.
באחד הלילות של חודש יוני הרעידו את המחנה קולות נפץ ומטחי יריות. קיווינו שזו התקפת פרטיזנים על השומרים הגרמניים. בבוקר יצאנו כרגיל למשמרת למכרה הכבול ושם מפי העובדים הליטאים נודע לנו שפרטיזנים פוצצו בלילה את קו מסילת הרכבת ואת עמודי הטלפון וניהלו קרב עם כוחות המשטרה הליטאית ששמרו על המסילה. הגרמנים ששמרו עלינו היו דרוכים ועצבניים, החזיקו את רוביהם מוכנים לירייה, ומבטיהם מופנים לעבר היער, שמא יגיחו משם פרטיזנים. במחנה הוגברה הערנות, במגדלי השמירה הוצבו זרקורים נוספים. הגרמנים פקדו עלינו לחפור שוחות הגנה מסביב לצריפי מגוריהם. יצקנו בטון לבניית עמדות ירי מבוצרות. למרות שעבודה זו נכפתה עלינו בנוסף לעבודתנו במכרה, והיינו תשושים מעייפות, לבנו היה מלא שמחה ותקווה, בראותנו את הפחד והפאניקה שאחזו בגרמנים. לא היה עוד ספק שמועד מפלתם מתקרב, אבל האם אנו נזכה ליום המיוחל? בלילות ללא שינה המשכנו בקדחתנות בעבודת חפירת המנהרה. עוד מספר מטרים נותרו עד גדר המחנה ועוד כ– 10 מטרים עד לפאתי היער.
תחילת יולי 1944 גשמי זעף בלתי פוסקים. אנו רטובים עד לשד עצמותינו צועדים בבוץ הטובעני, מאבדים את נעלי העץ שפוצעות את רגלינו. מחמת העבודה הקשה אנו מזיעים למרות הקור החודר לעצמותינו. השומרים עטופים בשכמיות ברזנט, מגן מפני הגשם. אנו סופרים את השעות שעוד נותרו עד בואנו למחנה, נפשוט את בגדינו לייבוש על יד התנור ונשכב על הדרגשים למנוחה ושינה. כשהגענו למחנה חיכו לנו בשער שומרים גרמנים וליטאים. הם הקיפו את קבוצתנו וציוו לצעוד אתם. הובלנו ביער בשביל בוצי, כשהגשם לא מפסיק להמטיר כמויות מים אדירות. אחר מספר קילומטרים של צעדה הגענו לגשר שנבנה מעל לנחל קטן. הגשר קרס מכובד משקלה של משאית צבאית ששקעה במים וחסמה טור משאיות צבאיות עמוסות חיילים ושוטרים. הצטרפנו לעוד קבוצת יהודים מעובדי המחנה במאמץ לחלץ מהנחל את המשאית התקועה, אך ללא הצלחה. לעבודת החילוץ הצטרפו גם הגרמנים שהפעילו ציוד טכני ומנופים. גם הם לא הצליחו להזיז את המשאית השקועה בקרקעית הנחל, שעלה על גדותיו והציף את כל השטח. לא הייתה לגרמנים ברירה, אלא לנטוש את טור המשאיות ולצעוד ברגל לכיוון המחנה. הגענו למחנה מוקפים מאות שומרים. במגרש עמדו כל עובדי המחנה גברים ונשים, ראש המחנה והשוטר היחיד שלנו, המפקד הגרמני של המחנה והחיילים הכפופים לו. לא היה עוד ספק מחסלים את המחנה! המנהרה שחפרנו טרם הושלמה, לכן לא היה טעם לנסות להתחמק ולברוח לצריף. לא היו לנו אשליות. ידענו שרגע הפינוי קרב. בלילות נשמעו רעמי תותחים ונראו הבזקי הירי. האיכרים דיווחו על התקדמות מהירה של הצבא האדום ונסיגתם המבוהלת של הגרמנים. שעת הגאולה קרבה! האם לא נזכה לה לאחר שנות הסבל הנוראי? הייתכן שבזמן נסיגה ובריחה, מפחד הרוסים, עוד פועלת מכונת ההשמדה, שולחים משאיות ומגייסים כוחות, וזאת כדי לפנות 400 יהודים שנמצאים בלב היער? מאחר ומסילת הברזל נהרסה על ידי הפרטיזנים, הובילו אותנו ברגל בשבילי היער. מאות זוגות רגליים שלנו ושל השומרים שקעו בבוץ הטובעני והמסע התנהל באיטיות וכבדות. עם בוא החשכה עטף ערפל כבד את היער, הראות הייתה אפסית. לפתע נשמעה שאגה אדירה הורה, הורה, קריאת הקרב של הרוסים. השומרים נשכבו על האדמה ודרכו את נשקם. קפצתי מהשביל מעל לראשו של החיל לתוך אפילת היער ורצתי כמוכה אמוק,
כשכדורים שורקים סביב לראשי, ואני לא הפסקתי לרוץ, זיעה קשה הציפה את כל גופי והרגשתי חום נורא בגב. זרקתי את התרמיל שהיה על שכמי וראיתי שהוא אפוף אש. מסתבר שאחד הכדורים פגע בתרמיל מיד עם בריחתי. עצרתי לאחר ריצה של כשעה וקרסתי מאפיסת כוחות. מסביב שורר שקט, אין גרמנים, לא שומעים עוד יריות, אני חופשי! אני חופשי! איזו הרגשה אדירה. לא חשוב מה יקרה לי, אבל זכיתי לטעום את רגע החופש! כדאי היה להישאר בחיים רק כדי לחוות את רגע האושר העילאי! בעודי שוכב ורוקם תכניות מה עושים כשיפציע השחר, האם הגרמנים יסרקו את היער, לאן ללכת, איפה אפשר לקבל מחסה. ידעתי שהאיכרים הליטאים וכל האזור שורץ משתפי פעולה ורוצחי יהודים. בשקט המוחלט ביער נשמעו לפתע רשרושים של דריכה על עלים. ידעתי שביער ישנם חזירי בר, והם מאוד מסוכנים לאדם. רציתי לברוח, אבל פחד הקפיא את כל גופי ונשארתי שרוע במקום. הבחנתי בצללית שהתקרבה אלי, היה זה בן אדם, כנראה יהודי שברח כמוני, כי מי יסתובב בודד ביער החשוך באמצע הלילה? לא היה קץ לשמחתנו. אנו ניצולים מהמחנה, אני כבר לא לבד, ביחד יהיה קל יותר. החלטנו להמשיך ולצעוד עד שנגיע למקום ישוב כלשהו. כשעלה השחר נשארנו בתוך היער. שתינו מים מתוך שלוליות, וקטפנו פטל בר משיחים שהיו בשפע.
